בארץ נמצאות כיום כ- 17,000 נשים נפאליות שעובדות בסיעוד בבתים של משפחות ישראליות. אוכלוסיה זאת היא אוכלוסיה מוחלשת מכמה סיבות:
א. דמי התיווך שהנשים נדרשות לשלם כדי לקבל אשרת עבודה, שמגיעים כיום ל- 10,000$ לעובדת (ע"פ החוק מותר לקחת עד 700$). כדי לשלם את הסכום הן נדרשות למשכן וללוות כספים בנפאל, ובד"כ בשנה-שנתיים הראשונות לעבודתן בארץ, הן עובדות כדי להחזיר את החוב. בתקופה הזאת הן נמצאות במצב סיכון גבוה לניצול והן לא מסוגלות להסתכן בעזיבת המעסיק, גם אם הן סובלות מניצול ופגיעה קשה בזכויות.
ב. מחסור בהכשרה, אכיפה וטיפול: מדינת ישראל, שמנפיקה את אשרות העבודה, לא לוקחת אחריות על התהליך אלא מעבירה את האחריות לסוכנויות פרטיות שמעוניינות רק ברווח הכספי. הנשים מגיעות ללא הכשרה בסיסית בתחום הסיעוד, ללא ידיעת דבר על השפה והתרבות הישראלית. אחרי שהן מגיעות אין גוף רשמי וממוסד שאחראי לאכוף את תנאי העבודה, לדאוג לתנאים הבסיסיים של קיומן, לדאוג לזכויות רפואיות ואחרות.
ג. חוסר היכרות של הנשים עם חוקי העבודה, אי ידיעת השפה, חוסר נגישות אל מול הגופים הממשלתיים והפרטיים המטפלים בענייניהם.
ד. פגיעה קשה בזכויות: העובדות נמצאות מעשית בעבודתן 24 שעות ביממה ומקבלות שכר עבור 8. הן מקבלות חופשה רק למשך 24-26 שעות בשבוע (במקום 36 כמתחייב בחוק) שבמקרים רבים גם לא מנצלות אותה. הטבות בסיסיות נוספות כמו דמי הבראה, פיצויי פיטורים וחופשת לידה ברוב המקרים לא ניתנים.
במקרים רבים חברות הסיעוד מוסרות לעובדות מידע שקרי או שגוי בדבר זכויותיהן, ועובדים רבים אינם יודעים מהו שכר המינימום, כמה חופשות מגיע להן ויתר הזכויות הכתובות בחוק.
ה. יחסים עם המשפחה ומדינת המוצא: מאחר והכספים שמרוויחות הנשים מגיעים ישר למשפחה במדינת המוצא והנשים אינן שומרות בד"כ כסף לעצמן, התלות בגבר (שנהנה מעבודת האישה) נשארת כפי שהייתה. קיים אף אחוז גבוה מאוד של גירושין ושל ניתוק מהמשפחה והקהילה בנפאל. נשים רבות מעדיפות לבסוף לא לשוב חזרה לארצן אלא להישאר בישראל או לעבור למדינה מערבית אחרת. הנשים שכן מחליטות לחזור למדינת המוצא סובלות מטראומה בשל חזרה לכפר ולחיים משפחתיים אחרי כמה שנים שחיו באורח חיים אינדיבידואליסטי יחסית.
ו. תחושת חולשה, זרות ובדידות: פעמים רבות הנשים נתקלות ביחס מזלזל מצד המשפחה שאצלה עובדות. נשים רבות לא זוכות להחליף מילה עם אדם שבוע שלם, להיות "המשרתת של המשפחה" ואף במקרים רבים מוטרדות מינית ע"י בני משפחה.
ז. שירותי בריאות: חברות הביטוח וקופות החולים מערימות קשיים ביורוקרטיים על נשים וגברים חולים. לעתים הם אינם זוכים לטיפול לו הם זכאים, או למימושן של זכויותיהם הרפואיות והסוציאליות עקב חולי או בעייה גופנית או נפשית.
מטרות היוזמה:
1. לשפר את מעמדן של הנשים הנפאליות ותוך כדי, שאר מהגרי העבודה בישראל, הן ברמה הקהילתית והפרטנית והן ברמה הארצית- מנהלית.
2. לשפר את הקשר האישי בין ישראלים לנפאלים ולעזור לערבב בין התרבויות.
3. לתת מענה פרטני לבעיות של נשים בקהילה, יחד עם שאר אירגוני הסיוע.
4. ללוות את קבוצת "קול האישה הנפאלית" המורכבת מנשים מובילות בקהילה.
מה עשינו עד כה:
1. גינה קהילתית משותפת יחד עם הנשים ויחד עם תושבי שכונת שפירא בדרום ת"א. בגינה נפגשים אחת לשבוע, מקיימים אירועי תרבות וסדנאות אקולוגיות.
2. יזמנו את תחילת ההתאגדות המקצועית של עובדות הסיעוד במסגרת "כוח לעובדים- איגוד עובדים דמוקרטי".
3. קורסים מקצועיים לקבוצות נשים אחת לשבוע, בנושא בריאות, העצמה ועוד.
4. גיוס פעילים ומתנדבים לעבודה עם הקהילה כמלווים וכאנשי קשר הן מבוגרי תבל בצדק והן אחרים.
5. הפניית נשים לאירגוני הסיוע- רופאים לזכויות אדם, קו לעובד, מסיל"ה ועוד.
6. טיולים ברחבי הארץ בימי חופש של נשים, יוצאים פעם בחודש.
תוכניות לעתיד:
1. הקמת סניפי עבודה בי-ם, באר שבע וחיפה לאירגון "קול האישה הנפאלית" שכרגע מרוכזים בעיקר בת"א.
2. הפקת ערב תרבות נפאלית שאליו יוזמנו גם משפחות המעסיקים של העובדות.
3. הפקת חוברת מידע לחלוקה לעובדות, שבו יהיה מידע על זכויות, על אירגוני הסיוע ועל הפרוייקטים שלנו.
4. קורס הנחיית קבוצות העצמה מקצועי שיועבר לקבוצת נשים. לאחר הקרוס ינחו הנשים קבוצות נוספות. הקורס יקנה למשתתפות תעודה מקצועית וירחיב את הפעילות למשתתפות חדשות.
5. פרוייקט ראיונות אישיים ואיתור צרכים בקהילה.
6. שיתוף פעולה עם "תבל בצדק" בנפאל: תוכניות עם עובדות שחוזרות למדינה- הקמת קואופרטיבים, עבודה קהילתית וכו'.
